להקשיב לפני שמפרשים: לפגוש את הילד בענווה

יאנוש קורצ׳אק והכבוד לילד

יאנוש קורצ׳אק היה רופא ילדים, מחנך וסופר יהודי־פולני. בעבודתו ובכתיבתו, ובהן ״כיצד לאהוב ילד״ ו״זכות הילד לכבוד״, הדגיש שהילד הוא אדם בהווה, בעל עולם אישי וקול שראוי להקשיב לו.

להכיר גם את עצמנו

ברוח כתיבתו של קורצ׳אק, ההקשבה מתחילה גם בהתבוננות של המבוגר בעצמו: מה התנהגות הילד מעוררת בי? האם אני כועס, נעלב או דואג? התגובה שלנו חשובה, אבל היא אינה אומרת בהכרח מה הילד התכוון. כשאנחנו מבחינים בין החוויה שלנו לבין שלו, מתפנה מקום לברר ולהבין.

כשאנחנו מאפשרים לבחור, יש מקום לקול של הילד

לפני שנאמר ״אתה עושה את זה כי...״, אפשר לתאר מה ראינו ולשאול: ״שמתי לב שהתרחקת. תרצה לספר לי מה קרה?״. אם אנחנו מציעים אפשרות להבנת מה שהילד מרגיש או רוצה, נשאיר לו מקום לומר אם זה נכון עבורו או להציע אפשרות אחרת. כך הילד יכול להביא את החוויה במילים שלו, ואנחנו נשארים פתוחים לשמוע אותו. גם שתיקה, משחק ותנועה יכולים להיות דרך להביא את עצמו, ואין צורך לדרוש הסבר מיידי.

הקשבה לצד אחריות

כבוד לקולו של הילד מאפשר לנו להבין טוב יותר גם כשצריך להציב גבול. אפשר לשמוע התנגדות, להסביר החלטה ולתת בחירה אמיתית במקום שבו היא אפשרית. האחריות נשארת אצל המבוגר, והילד יכול להרגיש שעמדתו נשמעה.

איך זה נראה ביומיום?

ילד שמשחק עם בובה באוכל: במקום להחליט שהוא משתולל ומבלגן את האוכל, נשאל: ״מה אתה עושה עם הבובה?״. ייתכן שנגלה שהוא נותן לה לאכול ומכבד אותה באוכל. כך נוכל לראות שהמשחק שלו מבטא גם מחשבה על דאגה וטיפול בבובה.

ילד שאומר ״אני לא בא״: לפני שנקבע שהוא מזלזל, נעצור ונשאל: ״מה קשה לך במפגש הזה?״. אפשר לגלות פחד, עייפות או רצון שלא הספקנו לשמוע.

ילדה שלא משתפת: נבחין אם השתיקה מעוררת בנו דאגה או עלבון, ונאמר: ״את לא חייבת לספר עכשיו. אני כאן כשתרצי״.