אימא טובה דיה: ההבנה החשובה שאין ״מושלם״ בעולם

דונלד ויניקוט ואימא טובה דיה

דונלד ויניקוט טבע את המושג ״אימא טובה דיה״ כדי לתאר טיפול שמותאם לצורכי הילד ומשתנה עם התפתחותו. בתחילת החיים התינוק זקוק להיענות קרובה מאוד; בהמשך, כשהיכולת שלו גדלה, נפתח בהדרגה מקום גם לנפרדות ולעצמאות. המושג נולד מתוך הקשר בין האם לתינוק, והרעיון יכול להאיר גם את תפקידם של אבות ומבוגרים אחרים שמלווים ילדים.

החזקה מספקת או ״טובה דיה״

החזקה מספקת היא קשר שיש בו נוכחות, הגנה, הקשבה ותגובה מותאמת. המבוגר מנסה להבין את הילד ולהיענות לו, תוך שמירה על גבולות ועל מסגרת יציבה. הוא יכול גם לטעות או לפספס. כשהוא מזהה זאת וחוזר להתכוונן לילד, הקשר נשאר מקום שאפשר להישען עליו, בלי לדרוש שכל רגע יהיה מושלם. ההיענות אינה צריכה להיות מיטבית ומושלמת בכל רגע, ולא כל בקשה של הילד חייבת להיענות בחיוב. גם תסכול יכול לקבל מקום בתוך ההחזקה, כשהמבוגר נשאר קשוב וזמין ועוזר לילד לשאת אותו במידה שמתאימה לגילו וליכולתו.

לתת מקום לגדילה

ככל שהילד מתפתח, משתנה גם המענה שהוא זקוק לו. לצד הקרבה והתמיכה, אפשר לתת לו מקום לנסות, לבחור ולהתמודד עם תסכולים שהוא מסוגל לשאת. המידה נקבעת לפי הילד והמצב. המטרה היא ללוות את הגדילה שלו ולשמור על תחושת ביטחון בתוך הקשר.

איך זה נראה ביומיום?

כשפספסנו את הרגש: ילד מספר על יום קשה ואנחנו ממהרים להציע פתרון. כשאנחנו מבחינים שהוא נסגר, אפשר לחזור ולומר: ״מיהרתי לתת עצה. אני רוצה להבין מה היה לך שם״. יש מקום להכיר בפספוס ולחדש את ההקשבה.

כשאין לנו פניות מיד: ילד מבקש שנשחק איתו בזמן שאנחנו עסוקים במשימה. אפשר לומר: ״אני רוצה להיות איתך, אסיים את הדברים ואז נבחר משחק״, ולחזור אליו כפי שאמרנו. גם כשאיננו זמינים מיד, הבקשה שלו יכולה לקבל מקום בתוך קשר אמין.

כשהילד מנסה לבד: ילד מנסה ללבוש חולצה ומסתבך. אפשר להישאר לידו, לתת זמן ולשאול: ״רוצה לנסות עוד קצת או שאעזור?״. כך התמיכה זמינה, ולצדה יש מקום לניסיון האישי שלו.